אלעד שפוני לא תכנן לעזוב הכול באמצע החיים ולצאת לשביל ישראל. הוא גם לא חשב שחוויותיו בצעידה הזאת, מים סוף ועד גבול הצפון, יהפכו למופע. בסוף 2022 העלה שפוני בתיאטרון הקאמרי מופע מסוג אחר – "געגועים לשייקה", מחווה לשייקה אופיר. אבל שבועות אחדים אחר כך החלו ההפגנות בקפלן, בקאמרי החליטו לסגור את התיאטרון במוצאי שבתות, וכל ההצגות שלו שנקבעו למשבצת הזמן הזאת בוטלו.

​

ואז המפיק שלו, מני אלבז, הציע לו לחשב מסלול.

"מני אמר לי ששביל ישראל שינה לו את החיים בתקופה קשה מאוד, אחרי שאמא שלו נפטרה", מספר שפוני. "הוא הציע לי לעשות מופע שעוסק בשביל. יצאתי בעבר לטיולים ארוכים בחו"ל, אבל מעולם לא חשבתי לעשות את שביל ישראל. מצד שני, ההתלהבות וההתרגשות של מני תפסו אותי, וגם הייתי צמא לצאת לאיזה מסע. מני התכוון שאטייל בכמה מקטעים של השביל כדי לכתוב את המופע, אבל אני אדם טוטלי, והרגשתי צורך לעבור את המסלול כולו".

​

וכך, כעבור חודש, כשהוא מלווה בברכת הדרך מנעמה אשתו, עלה שפוני על אוטובוס לילי לאילת. לפנות בוקר החל במסע רגלי של יותר מאלף ק"מ, שנמשך 65 יום רצופים, עד להשלמת המסלול בקיבוץ דן. כשחזר משם כתב את "שביליסט – שרים ומספרים שביל ישראל", מופע של סיפורים, שירים, תמונות והרבה הומור, שעלה מאז יותר מ־150 פעם בכל רחבי הארץ.

​

על המופע של שפוני שמעתי לראשונה לפני שנה וחצי, כשהתלוויתי לח"כ מיכאל ביטון לסוף שבוע בקיבוץ חניתה השומם. היישובים הסמוכים לגבול לבנון עוד היו אז מפונים מתושביהם, ובקיבוץ נשארו רק אנשי כיתת הכוננות, שזכו לתגבור מביטון אחת לשבועיים. החברים שם סיפרו לי שמלבד השתתפות בשמירות ובישול ארוחות עבורם, ביטון הביא איתו באחד מסופי השבוע גם חבר שחקן, כדי שיעלה בפניהם את המופע שלו על שביל ישראל.

​

ההיכרות בין השניים נוצרה כששפוני נאלץ לעצור את צעידתו בנגב בגלל חשש משיטפונות, וכך הגיע לבקתת השביליסטים של משפחת ביטון בירוחם. המפגש הראשוני שלו עם הח"כ זכה גם הוא להיכנס למופע.

​

כמי שנמנים בשנים האחרונות עם צועדי שביל ישראל, אשתי ואני נסענו לראות בעצמנו את "שביליסט", ולא התאכזבנו. אבל גם מי שלא מכיר את המסלול הזה דרך הרגליים ייהנה מהמופע, שבנוי בעיקר מהמפגשים האנושיים הרבים שחווה שפוני בדרך הארוכה.

​

זה מתחיל כבר במקטע הראשון של השביל ושל המופע: שפוני מטפס לפנות בוקר לפסגת הר צפחות בתקווה לחוות שם בשקט את רגעי הזריחה, מוצא שם קבוצה מאולפנה של בנות אמריקאיות, ומסיים את הבוקר בהנחת תפילין מפתיעה. וזה ממשיך בחוויה אורגנית בנאות סמדר, לילה מפחיד ביער יתיר, מפגש עם סינים בעמק האלה, אירוח חם בג'יסר א־זרקא ועוד ועוד.

​

מתברר ששפוני הוא לא מהששים להתראיין.

"אני לא רוצה להיות מוכר", הוא אומר. "אתמול, אחרי שהופעתי בקאמרי עם 'שביליסט' מול אולם מלא במאות אנשים, היה לי ממש כיף ללכת באבן גבירול כאלעד הלא מוכר.

​

"ההופעה הראשונה שלי על במה גדולה הייתה בהיכל התרבות בנתניה, עם המופע 'הישראלי הנודד'. למחרת נכנסתי לדואר בכפר חיים, ומישהי שנכנסה אחריי שאלה של מי הרכב שחונה בחוץ עם השם של המופע עליו. כשאמרתי שזה הרכב שלי, היא סיפרה שהייתה במופע הזה ערב קודם לכן, ושאלה איך אני קשור אליו", הוא צוחק.

"המשימה שלי היא לא שיזכרו אותי, אלא שתהיה לאנשים חוויה טובה ומצחיקה, ואם אפשר – שגם יתחברו לסיפור שלהם ולעצמם".

​

הרבה לפני שיצא לשביל הארוך המקומי שלנו, שפוני היה איש של מסעות ומפגשים ברחבי העולם. זה התחיל אחרי השירות הצבאי, בטיול באפריקה שכלל שלושה חודשי שיט בסירת קאנו על נהר הקונגו. אחר כך הגיע טיול בדרום אמריקה, שבמהלכו הוא למד ספרדית במשך שלושה חודשים, ובהמשך היו גם טיולים ארוכים בירדן, ברוסיה ובארצות נוספות.

​

כשחוזרים עוד אחורה, מתגלה שהנוודות החלה אצלו כבר בילדות. הוא נולד בשנת 1970 בבאר שבע, וכשהיה בן שלוש עזבה המשפחה את הארץ והתמקמה בלוס אנג'לס.

"אחרי שש שנים חזרנו לבאר שבע, ונשארנו כאן רק שנתיים, אבל אלו היו שנתיים שעיצבו אותי. כי בארה"ב לא הייתה לי כיתה מסודרת עם חברים כמו כאן, וזה היה מדהים עבורי להרגיש פתאום שייכות. כשנסענו שוב ללוס אנג'לס, גמלה בליבי ההחלטה שבהזדמנות הראשונה אחזור לארץ".

​

בגיל 17, עם סיום לימודי התיכון בארה"ב, חזר שפוני לארץ לבדו כדי להגשים חלום – לשחק כדורגל בליגה הישראלית הבכירה. הוא שירת בסיירת גולני, התגורר כחייל בודד בקיבוץ משמר השרון, ולאחר השחרור חזר לשם כמדריך נוער.

​

בהמשך למד באוניברסיטת תל אביב, גילה את הערבית המדוברת, יצא לשלושה חודשי מגורים ברבת עמון וחזר דובר ערבית שוטפת.

"שפה היא גשר ללב של אנשים, ואני חושב שאנחנו צריכים לדעת את השפה הערבית", הוא אומר. "אילו היה מנהיג ישראלי, ולא משנה מאיזה מחנה, שהיה מדבר ערבית בצורה טובה – אולי היו מקשיבים לו יותר".

את נעמה הכיר כשראיינה אותו על עבודתו עם נוער. הם נישאו, טיילו שנה וחצי בעולם, חזרו לארץ, והוא עבר מהייטק לבמה. כך נולד לפני יותר מ־20 שנה המופע "הישראלי הנודד", שעלה מאז יותר מ־700 פעמים.

​

ומה מיוחד בשביל ישראל?
"הוא שלנו. הוא מפגיש אותנו עם צדדים שלנו שלא פוגשים ביומיום. הוא מוציא אותנו מהפקקים ומהחיפוש אחרי חניה, ומכניס טיפה שקט ורוגע. אבל בשביל זה צריך לצאת לכמה ימים רצופים, לא רק למקטע חד־יומי".

​

שפוני מדבר גם על "מלאכי השביל" – אנשים שפותחים את ביתם לשביליסטים.

"זו הארץ שלנו והאנשים שלנו. תפקיד השביליסט הוא לא רק להתארח, אלא גם לדבר ולשתף".

הוא ממליץ לצעוד לבד.

"אני סוליסט. ההליכה לבד מאפשרת לך להקשיב לעצמך, להתחבר לעצמך, וגם להיפתח יותר למפגשים. כשאתה לבד – אתה מושיט יד".

​

לצד חוויות מעצימות היו גם רגעים קשים, כמו לילה מפחיד ביער יתיר.

"לא משבר – קושי".

​

בשנה שבה מציין שביל ישראל 30 שנה, הוא הפך גם לדרך הנצחה. שפוני מספר על פרויקט "בשביל יעל", לזכרה של התצפיתנית יעל לייבושור ז"ל, ומאמין שהשביל הוא דרך להנציח – יחד.

שפוני מתגורר כיום בקיבוץ מגל עם נעמה ושלוש בנותיהם. נעמה לומדת עבודה סוציאלית וגם מתאמת את הופעותיו.

"היא פרגנה לי לצאת לחודשיים של טיול, ועכשיו המופע שנולד מאפשר לה לצאת למסע האישי שלה".

לצד "שביליסט" ו"הישראלי הנודד", הוא ממשיך להעלות את מופע המחווה לשייקה אופיר.
"יש לי דיאלוג תמידי עם הישראליות. אני אופטימי, מאמין שנתמודד עם הכול – ויהיה בסדר".