הישראלי הנודד

The Wandering Israeli

El Israelí Errante

+972-54-5538761

Contact Us

  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
Featured Posts

אבנר רוזנבלום - מי שמע?

24/07/2016

 

אני לא יודע אם אי פעם שמעתם על (או את) אבנר רוזנבלום. בשבילי, כילד שגדל בלוס אנג׳לס, אבנר היה אחד ממאות הישראלים שעברו אצלנו בבית כתחנה ראשונה בדרך שלהם להגשים את החלום האמריקאי. 

 

היו כאלה שעברו פעם אחת, והיו כאלה, כמו אבנר, שנשארו איתנו - בחגים, בימי הולדת, בשבתות, במפגשים, בהרצאות וקורסים שאבא שלי, צביקה, העביר בסלון ביתנו. אבנר תמיד היה שם וזכרתי אותו קצת יותר מהשאר בעיקר בזכות הלימוזינה השחורה והמבריקה שבה הוא נהג. אבל אני לא יכול להגיד שבאמת הכרתי את אבנר רוזנבלום כשם שלא באמת הכרתי את שאר חברי הקומונה המוזרה הזאת שהתקבצה סביב הורי. הייתי ילד, והם כולם היו הוריי. גם אבנר. 

 

בחודש שעבר נסעתי עם מאיה, הבכורה שלי, ללוס אנג׳לס - כור מחצבתי. היא חולמת לרקוד היפ הופ ואני פשוט נהנתי מהרעיון של לתפוס טרמפ על כנפי החלומות שלה. אבנר, ששמר על קשר הדוק עם אמא שלי לאורך השנים, חיכה לנו עם הלימוזינה שלו בשדה התעופה ולקח אותנו לביתו שלו ושל זוגתו אהובה, שם הכינו לנו חדר אירוח לתפארת. 

 

 

 

אני מתאר לעצמי שאני יכול למלא שורות רבות על החוויה הזאת של מסע משותף עם הילדה שלך, ואיך למדתי מאבא שלי, צביקה ז״ל, שצריך לעשות את זה בכל הזדמנות שרק אפשר. אבל מה שהצית את השורות האלה הוא לא הגשמת החלום של מאיה, ולא החוויה הקסומה שעברנו בשבועות שלנו יחד בלוס אנג׳לס. מה שהצית את השורות האלה הוא דווקא אבנר רוזנבלום.

 

רק בערב האחרון שלי בלוס אנג׳לס, כשאבנר חזר מרוט מעוד יום פקוק על ה-405 עם לקוחה ששיגעה אותו עשר שעות, ואני ארגנתי דברים אחרונים לקראת הטיסה, רק אז זכיתי לפגוש לרגע קצר את אבנר רוזנבלום האמיתי. כלומר, אבנר רוזנבלום ״המיתולוגי״ כפי שהיה כתוב עליו בפוסט הראשון שעלה כשחיפשתי את השם שלו בפייסבוק. 

 

מה?!!!

 

ידעתי שאבנר היה איכשהו קשור לגלי צה״ל לפני הרבה שנים, לפני שנולדתי. וידעתי שהוא לא מת על העבודה עם הלימוזינה. אז ניסיתי לשכנע אותו לפתוח בלוג או לכתוב על התחום הזה שהוא אוהב, וככה אולי להפוך את זה למקור הכנסה שיאפשר לו לעזוב את העבודה בבוא היום (והרי האינטרנט זה מקור ההכנסה שלי למעלה מעשור, אז אני יודע כמה זה אפשרי אם עושים את זה נכון). ומאחר ואין לאבנר פייסבוק וטכנולוגיה לא עושה לו ממש נעים, ניסיתי להדגים לו איך זה עובד, ועל הדרך חיפשתי את השם שלו.

 

מסתבר שנהג הלימוזינה שהכרתי כילד, הוא ״אבנר רוזנבלום האיש והאגדה״, ״קוטנר של שנות השישים״!!! 

 

ראיתי את הניצוץ בעיניים שלו כשהוא ראה מה כתבו עליו, ובהתרגשות גדולה אמרתי לו:

אבנר, אתה חייב לעשות עם זה משהו! תכתוב משהו. לא משנה מה. השפעת על אנשים עד כדי כך שהם מזכירים אותך בפוסטים חמישים שנה אחרי. לא צריך מחשב. קח דף ועט וספר לנו על השיגעון שלך למוסיקה ומה הלך שם בתקליטיה של גל״צ בשנות השישים, ראיינת את הביטלס למען השם! אני כבר אדאג להפוך את זה לבלוג או פוסט או לא משנה מה. וגם אם זה לא יהפוך בבוא היום למקור הכנסה, לפחות תעסוק קצת במשהו שאתה אוהב. 

 

אבנר לא הסכים. אמר שמאוחר מדי. ובאותה נשימה גם אמר שאין לא תאי דם בורידים, אלא תווי מוסיקה. ואני, כהרגלי, לחצתי. אולי קצת יותר מדי. כי אני לא יכול לשמוע שאומרים ״מאוחר מדי״. אבל אני גם יודע שלא משנה כמה אני אדפוק על השולחן, זה צריך לבוא מהבן-אדם. 

 

ובכל זאת, אבנר נתן לי אור ירוק לכתוב את השורות האלה. ואני מקווה, אולי, לפגוש כאן בתגובות או דרך שיתופים, עוד אנשים שהכירו את (או שמעו את) אבנר רוזנבלום ורוצים להאזין למה שזורם אצלו בורידים - גם היום, 50 שנה אחרי. אמנם אין לאבנר פייסבוק, אבל אם יהיו תגובות, אני אדאג שהוא יקרא אותן. ואולי ככה אוכל לשכנע את אבנר שאף פעם לא מאוחר מדי, ושלא שווה להעביר עוד רגע אחד בפקק על ה-405, גם אם אתה יושב בתוך לימוזינה שחורה ומבריקה.

 

Please reload

ישבנו אתמול על החוף מול המצבה של אבא שלי (הים). היום (25.7) לפני 14 שנים, בגיל 54, הוא הלך לו לעולם אחר.

האמת, אני זוכה לפגוש...

Please reload